"החיים היו קשים, דאגות לא חסרו, לא היה כסף, לא פעם קרה שהבגדים כבר לא התאימו והנעליים לחצו. 

התפריט בבית היה קבוע, מדי יום ביומו אכלנו לחם שאימא נהגה לאפות בטאבון פעם בשבוע, 

על פרוסת לחם מרחנו מעט שמן, פיזרנו סוכר ונהיה מעדן" 

​

"פעם בשבועיים הייתי מביאה תוצרת מהמשק לסבא וסבתא בתל אביב. הייתי נוסעת לבדי באוטובוס עם סל מלא כל טוב. זה אולי נשמע ממש כיפה אדומה, אבל לא פגשתי זאב ובגדיי בכלל לא היו אדומים..." 

​

- סבתא רותה

​

גדלתי במושב חקלאי קטן בצפון אצבע הגליל. כבר מגיל צעיר התחלתי לעבוד במשק המשפחתי. האדמה, המטעים והרי הגליל, היו הנוף בו גדלתי, ואליו אני מתגעגע בכל יום.

סבתא רותה, אליה היינו נוסעים לביקור בסופי השבוע, תמיד דאגה שהשולחן-הארוך-שלכולם-יש-מקום-סביבו יהיה מלא בכל טוב, 

ושכל נכדה ונכד ירגישו שאת המנה הזו ממש, סבתא הכינה במיוחד בשבילם.

כך גם כל כיכר לחם טרייה שיוצאת מהתנור היא ייחודית, וכל מי שפורסים אותה רק כדי למרוח משהו קטן, מרגישים שהיא נאפתה במיוחד בשבילם.

​

רון